<h1>ספר "והזהיר" מיוחס למר חפץ אלוף — פר' צו</h1>
<h2>דף ז.</h2>
צו את אהרן זו היא שנאמרה ע"י דוד הללויה אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד (תהלים קי"ב) א"ר שמואל בר נחמני לא בא הכתוב אלא לקלס שבטו של לוי [שנאמר] ועתה אליכם המצוה הזאת הכהנים וגו' בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (מלאכי ב') (וכי) בריתי היתה [אתו] (אחרי בריתי) זו כהונה שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (במדבר כ"ח) החיים זו עגלה ערופה שהיא מכפרת על החיים. והשלום אלו מי סוטה שהכהן משקה את הסוטה ומשים שלום בינה ובין בעלה. ואתנם לו מורא וייראני זה ציץ הזהב שהוא מונח בין עיניו. ומפני שמי נחת הוא זה שם המפורש. תורת אמת היתה בפיהו בשעה שנתעלמה הלכה ממשה אמרה אהרן לפניו שנאמר הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם וגו' וישמע משה וייטב בעיניו (ויקרא י') ועולה לא נמצא בשפתיו שהודה במעשה העגל שנאמר ואומר להם למי זהב וגו' (שמות ל"ב) בשלום ובמישור הלך אתי שהיה אהרן רודף שלום בישראל ורבים השיב מעון א"ר אבהו בשעה שאמרו ישראל לאהרן עשה לנו אלהים א"ל חור אתמול אמרתם משה דבר אתה עמנו ונשמעה (שם כ) והיום נעבד ע"ג מיד עמדו וסקלוהו מיד וירא אהרן ויבן מזבח לפניו (שם ל"ב) א"ר אבהו נכנסה בו בינה באהרן מזבחו של חור אפשר לאמר את העגל וכשיעשו תשובה ימחול להם הקב"ה (מה) שמא יהרגו אותי ואין כפרה להם לעולם לכך נאמר ורבים השיב מעון. אמתלא (עלובה כלה שהיא. גליון כ"י) מזנה בקרב חופתה. ואין עלובה אלא לשון עזות פנים מדאמר שמואל פרוזבול זה שופטים תקנו אותו ואם יפה כחי מבטל אני אותו וכשהרגו את חור היה אהרן אומר ק"ו בעצמו אמר ומה חור שאמר להם לישראל אתמול היה משה עמנו והיום נעבד ע"ג ועמדו עליו והרגוהו ועכשיו אם איני מקבל מהם הורגין אותי ואין להם תקנה לעולם אלא אעשה להם את העגל וכשיעשו תשובה הקב"ה מוחל על כל עונותיהם. כי שפתי כהן ישמרו דעת (מלאכי שם) זו פרשת... ותורה יבקשו מפיהו (שם) זו פרשת נגעים כי מלאך ה' צבאות הוא (שם) א"ר ישמעאל חביבין ישראל לפני הקב"ה כשהוא (מכס) [מכנן] אינו (מכס) [מכנן] אלא בכהנים שנאמר ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהים יאמר לכם חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו (ישעיה ס"א) חביבין כהנים כשהוא (מכס) [מכנן] אינו (מכס) [מכנן] אלא כמלאכי השרת שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי שם) לכך נאמר אשרי איש ירא את ה' וגו'.
<h2>דף ח:</h2>
ר' יוסי בר"י אומר חבר אינו צריך התראה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד.
<h2>דף כד:</h2>
וקרוב וחמסן וגזלן בין לעדות ובין לדין פסולים. ואם קבל עליו קרוב או פסול או גזלן כשר ואם בא לחזור אינו חוזר ובלבד שידונו של תורה ולא יטעו או בהלכה מן החכמים אבל אם דנו דיני הדיוטות או דיני גוים מה שעלה על דעתם יכול לחזור.
<h2>דף כה.</h2>
אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות. והלא מלוה ברבית שנינו במשנה אלא מלוה הבאה לו לאדם ברבית. בן בניתוס העידו עליו שני עדים אחד אמר בפני לוה ברבית ואחד אמר לי לוה ברבית פסלו רבא לבן בנתוס לעדות והקשו חכמים בדבר זה למה פסלו רבא לבן בנתוס והרי רבא הוא אומר לוה ברבית פסול לעדות שהרי עשה עצמו רשע והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת רשע עד. רבא עשה כטעם שלו שאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע.
<h2>דף כה:</h2>
ואילו הן הפסולים לעדות מן החכמים. המשחק בקוביא ומהן אלו שמשחקין בפספיסין ולא בפספיסין בלבד אלא אפילו קליפי אגוזים שהן כעין פספיסין ואימתי חזרתן משישליכו פסיפסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה [שאפילו] בחנם אין משחקין. ומלוה ברבית אחד הלוה ואחד המלוה. ואימתי חזרתן משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה שאפילו לגוים אינן לוין. ומפריחי יונים. אלו הממרים את היונים ולא יונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה חיה ועוף ואימתי חזרתן משישברו את פיגמן ויחזרו בה חזרה גמורה שאפילו במדבר אין עושין. וכן סוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית. ואימתי חזרתן משיגיע שביעית אחרת ויבדקו. אמר רבי נחמיה לא חזרת דברים אמרו אלא חזרת ממון כיצד אמר אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתים זוז בפירות שביעית והרי הם נתונים במתנה לעניים. הוסיפו עליהם החמסנין והגזלנים והרועים והגבאין והמוכסין.
גזלן (מא') [מן] חכמים כשר לעדות אשה. גזלן של תורה פסול לעדות אשה. מי שחלל את השבת בפרהסיא שלא באונס פסול לעדות. מ"ט שבת וע"ג שוים הם. ושנינו בברייתא [חולין ה' ע"א] חוץ מן החשוד ליין נסך ולחלל שבתות בפרהסיא שאינו ישראל ופסול לעדות.
א"ר יהודה רועה פסול היכא דרועה (קסינא) [קניינא] דנפשיה דמקרי שדי ליה וקא אכלי קמחא דאינשי והוה ליה רשע הלכך פסול.
<h2>דף כו:</h2>
אר"י אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא היא אבל יש להן אומנות שלא היא כשרים א"ר אבהו אר"א הלכה כר"י ואמר ר"א אר"א וכולן צריכין הכרזה בב"ד. (ארבעה) [רועה] חלקו בו חכמים ר' אחא ורבינא חד אמר צריך הכרזה וח"א אין צריך מי שאמר אין צריך הכרזה לפיכך אמר ר' (יהושע) [יהודה] סתם רועה פסול אלא למי שאמר הכרזה מאי סתם רועה פסול. מן סתמו נכריז עליו. ההוא שטר מתנה שהיו חותמין עליו שני גזלנין. בקש רב פפא בר שמואל להכשירו לפי שלא הכריזו עליהם אמר לו רבא כשאמרו חכמים צריך הכרזה דדבריהם של חכמים אבל גזלן של (גזרה) [תורה] אין צריך הכרזה איכריה של ר' זביד אחד [גנב] צצביעא שהיא מצרפתא ופסלו ואחד גנב (עונין) [אונין] של פשתן ופסלו. מעשה בקוברים שקברו מת בי"ט ראשון ונדה אותם רב פפא ופסלם והכשירם רב הונא בר יהושע א"ל ר"פ והלא רשעים הם א"ל היו סבורים שמצוה הם עושים. והרי נידו אותם כסבורים שכפרה עשו להם חכמים. אמר רב נחמן החשוד על עריות פסול לעדות אשה להוציאה מתחת בעלה מפני החשד אבל להכניסה לבעלה כשר.
<h2>דף כז.</h2>
עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל והלכה כאביי ביע"ל קג"ם. ומהו יע"ל קג"ם אלו שש הלכות חלקו בהן אביי ורבא והלכה כאביי אבל בכל התורה הלכה כרבא. ומה הן שש הלכות. יאוש שלא מדעת [ב"מ כ"א ע"ב] אביי אמר לא הוי יאוש רבא אמר הוי יאוש. עד זומם כתבנוהו לעיל. לחי העומד מאליו [עירובין ט"ו ע"א] אביי אמר הוי לחי רבא אמר לא הוי לחי קדושין שלא נמסרו לביאה [קידושין נ"א ע"א] אביי אמר הוו קדושין רבא אמר לא הוו קדושין. גידול בר רעלאי [גיטין ל"ד ע"א] שלח גט לאשתו הלך השליח ומצאה יושבת לבדה אמר לה הא גיטך [א"ל] לך עכשיו בני חזר אליו ואמר לו כך וכך היה מעשה אמר ברוך הטוב והמטיב אביי אמר לא בטל הגט ורבא אמר בטל הגט. מומר לאכול נבלות לתיאבון ד"ה פסול לעדות [להכעיס אביו אמר פסול לעדות] ורבא אמר כשר לעדות והלכה כאביי בששתן.
<h2>דף כז:</h2>
ואלו הן הפסולים לעדות. אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו הן ובניהן וחתניהן וחורגו לבדו אמר (רב יוסף ובמשנת) [ר' יוסי זו משנת] ר"ע ובמשנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה. היה קרוב ונתרחק כשר רי"א ואפילו מתה בתו ויש לו בנים הימנה ה"ז קרוב אמר רבא אר"נ הלכה כר"י. האוהב והשונא. איזה הוא אוהב זה שושבינו שונא כל שלא דיבר עמו שלשה ימים באיבה אמרו לו לרבי יהודה לא נחשדו ישראל ואין הלכה כרבי יהודה. לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (דברים כ"ד) מת"ל אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות והלא כבר נאמר איש בחטאו יומתו. אלא לא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות. [כ"ח ע"א] מצינו קרובי האב שפסולין לעדות קרובי האם מנין ממה שאמר הכתוב אבות אבות שני פעמים אחד לקרובי האב ואחד לקרובי האם. מצינו שפסולין לעדות לחובה שנאמר לא יומתו ומנין שפסולין לעדות אף לזכות ממה שאמר הכתוב יומתו יומתו שני פעמים אחד לזכות ואחד לחובה. מצינו בדיני ממונות בדיני נפשות מנין ת"ל משפט אחד יהיה לכם (ויקרא כ"ד).
<h2>דף כח.</h2>
שלח לו רב אבא לרב יוסף ב"ח הלכה שלישי בשני כשר ורבא אמר אף שלישי בראשון. מר בר רב אשי הכשיר באבי האב ואין הלכה כמותו. הלכה כל מקום שיבאו בנים לאבות ואבות לבנים כגון ראובן ואחר להעד לבן שמעון או בן שמעון ואחר להעד (לבן ראובן) [לראובן] או בן ראובן ואחר להעד לבן שמעון או בן שמעון ואחר להעד לבן ראובן ואין צריך לומר ראובן ובנו להעיד לשמעון או ראובן ושמעון להעיד לאחד כל אילו פסולין לכל עדיות שבתורה אבל [בן] בן ראובן ואחד להעיד לשמעון בממון פסול לקדושי צריכה גט [ואצ"ל בן בן ראובן ושמעון לאחר דלגבי קדושין צריכה גט] (שלישי ושני בראשון) תפוס הלכה זו בידך כל מקום שיש ראשון בראשון ושני בשני פסולין מן התורה. שלישי בראשו[ן] פסול מן החכמים. שלישי בשני כשר ואפילו מן החכמים.
<h2>דף כח:</h2>
בעל אמו ובנו והא אחיו הוא אמר רב ירמיה לא נצרך אלא לאחי האח. רב חסדא הכשיר באחי האח אמרו לו והלא רב ירמיה פוסל א"ל אין אני רואה דבריו של רב ירמיה (והלא אחי האם) [והלכה אחי האח כשר] כשר שאלו את רב מהו שיעיד אדם באשת חורגו א"ל בסורא אמרו בעל כאשתו. בפומבדיתא אמרו אשה כבעלה אמר רב הונא א"ר מנין שהאשה כבעלה שנאמר ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא (ויקרא י"ח) והלא אשת דודך היא אלא מכאן שהאשה כבעלה וכן בעל כאשתו. אמר ר"ח אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה ואין קרובין זה לזה אלא כאבן לחבית.
ההוא שטר מתנה שהיו חתומים עליו שני גיסין בקש ר' יוסף להכשירן ממה שאמר ר' יהודה א"ש הלכה כר"י. א"ל אביי ושמא הלכה כר"י דברייתא שהיא פוסל בגיסין ולא כר"י דמשנה דמכשיר בגיסין אמר לו אינו כך שהרי אמר שמואל אין פסול אלא כגון אני ופנחס שאנו כאחים אבל כל גיסין שבעולם מותרין א"ל ושמא כשאמר שמואל אנו כאחים משום גיסין א"ל לך וקנה אתה בעידי מסירה א"ל והרי אמר ר' אבא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול. א"ל לך שלא הניחוני להקנותה לך.
כך אמר משמו (שלמד) [של מר] ר' יהודה עד שחתום עליו ואמר בודאי שזו חתימת ידי הוא אבל אינו מוחזק במנה שבשטר ולא נתברר לי הדבר נאמן. והקשו חכמים לפניו כמה קושיין. אלא מעתה כל אלו השטרות שמראין לפני הדיינין [ומקיימים] אותם על חתימות העדים החתומים בהם היאך [מקיימים] אותם שמא אם היו עדים אומרים אין אנו זוכרים דבר זה. ואמר להם לכתחלה אין אנו אומרים ואם אמרו מעצמן נאמנין. ועוד הקשו לפניו אלא מעתה הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר איני זוכר יהיה נאמן ואמר להם איני זוכר נעשה כלא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דומה. וחכמים האחרונים חלקו על דבר זה ואמרו אם מוחזק חתומים בב"ד קודם לכן לא כל הימנו לפסול את השטר ואם לאו נאמן שכך שנינו [כתובות י"ח ע"ב] העדים שאמרו חתימות ידינו זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו ה"א נאמנין ואם הוחזק כתב ידן בב"ד או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחד ה"א אין נאמנין. שטר חתומים בו עדים ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אין מוציאין בו ממון אבל (שמה) [שמא] אתו לשבועה ומשביעין אותו על פי עד אחד כשר. ופליגא... מלאוהו בקרובים כשר ומי שקדש אשה בפסולי עדות מדרבנן אע"פ שאין קדושיו קדושין וצריך לחזור ולקדש בעדים כשרים. אע"פ כן אינה ניתרת אלא בגט. ואין בין פסולין דאורייתא לפסולין דרבנן. אלא לעדות אשה בלבד אבל לכל עדות שבתורה שוים הם כשם שאלו פסולים כך אלו פסולים וזה שאנו אומרים בגט פשוט [קס"ב ע"ב] היו ארבעה חמשה עדים חתומים על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים עדותו בשאר דבר זה בשחתם קרוב בראש שאנו אומרים משום כבוד חתם בראש אבל אם חתם באמצע או בסוף פסול אותו השטר שכך אמר רב נחמן הלכה כרבי בכיצד העדים נעשים זוממים [מכות ו' ע"א] מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. ופירשו חכמים בה א"ר יוסי במה ד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. ר' אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות עדותן בטלה. אר"י א"ש הלכה כר"י. ור"נ אמר הלכה כרבי ובתוספתא שנינו [ב"ב פי"א ה"ו] שטר שחתמו בה חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולין יתקיים השטר בשאר עדים ואם כך נוהגים יתקיים השטר בשאר עדים.
<h2>דף כט.</h2>
בני חמיו של מר עקיבה קרובים היו ונתרחקו באו לפניו לדין אמר להם פסול אני לדון אתכם אמרו לו שמא סבור אתה שהלכה כר' יהודה שאמר אפילו מתה בתו ה"ז קרוב אנו נביא לך אגרת מארץ ישראל שאין הלכה כר' יהודה אמר להם וכי בזפת אדביקו בכם אלא משום דלא צייתיתו דינא הוא. ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו. ולא מבקש רעתו ידיננו. אשכחן שונא אוהב מנלן קרי הכי והוא לא אויב לו ולא אוהב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ולא טובתו ידיננו מידי אויב ואוהב כתיב אלא מסברא שונא מ"ט פסול לפי שדעתו מרוחקת אוהב פסול לפי שדעתו מקורבת וטעם של חכמים במקרא זה והוא לא אויב [ולא מבקש רעתו] מה דרשו ביה אחד לדיין ואחר כמה ששנה איסי בן יהודה והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין.
באיזה צד בודקין את העדים מכניסין אותן ומאיימין עליהן ומוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן אומרין האיך אתה יודע שזה חייב... [לזה] אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמרו בפני זה הודה לו שהוא חייב לו מאתיים זוז מה (אמר) אמר[ו] להם עדים שקרים ששכרן בזול שנאמר והושיבו שנים אנשים בני בליעל ויעידוהו [לאמר ברכת אלהים ומלך] (מלכים א כ"א).
אמר ר"י א"ר ולענין הודאה צריך שיאמר אתם עדי שאם אין אתה אומר כן יכול לומר משטה הייתי. וזה שאמרנו משטה הייתי בלבד שיטעון הוא מעצמו אבל שיטעינוהו בית דין אסור. ובכל הודאה צריך שיאמר אתם עדיי שאם אין אתה אומר אתם עדיי יכול לומר משטה הייתי לפיכך צריך לומר אתם עדיי וזה שהוצרך לומר א"ע בין אומר להם לוה היו עלי עדים ובין אומר להם מלוה א"ע ושתק לוה עדותן עדות ובלבד שישתוק הלוה ממעשה שהיה באחד שהעמיד עדיו בבית הקברות ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הין ואמר חיים ומתים היו עליו לעדים ואמר הוא לאו (ועד) [ועוד] אחד שהטמין (עד אחד) [עדים] בכילה ואמר לו מנה לי בידך ואמר (אתם עדים) לו הן ואמר עוררים וישנים היו עליו עדים ואמר הוא לאו. אמר רב כהנא משום ר' פפא הרי הוא אמר לאו. אמר ר' ינאי שומעין אנו מזאת כשאמרו חכמים צריך שיאמר אתם עדי בין שאמר לוה בין שאמר מלוה ושתק לוה עדותן עדות ממה שאמר רב כהנא הרי אמר לוה לאו הא אם שתק עדותן עדות. ואם בא מלוה לעדים הללו ואמר להן כתבו לי שטר בהודאתו אע"פ שאמר להם אתם עדי אין כותבין עד שיאמר להם כתבו וחתמו ותנו. אבל לא אמר להם כתבו וחתמו ותנו אין כותבין מ"ט שיש בני אדם שאין רוצין לכתוב שטר על עצמו שלא יוזלו נכסיו. ואם קנו מידו בשעת הודאתו כותבין וחותמין ונותנין אע"פ שלא אמר להם כתובו מ"ט סתם קנין לכתיבה עומד אם אין שם ב"ד אע"פ שאמר הוו עלי דיינין אינו כלום עד שתהא הודאה בב"ד.
<h2>דף כט:</h2>
והודאת שכיב מרע אע"פ שלא קנו מידו ואע"פ שלא אמר אתם עדי הודאה גמורה שכך אמרו חכמים [ב"ב קע"ה ע"א] שאל תנא שכ"מ שהודה מהו. שלא בפני מלוה אין אנו שואלים שיש לומר הודאה שהודה בעבור שלא להשביע את בניו עשה ולפיכך אינו כלום אלא כשאנו שואלים בשתבעו מלוה והודה לו אדם משטה בשעת מיתה וצריך לומר כתובו אי לא. לאחר ששאלה חזר ופרשה אין צריך לומר א"ע מ"ט לפי שאין אדם משטה בשעת מיתה ואצ"ל כתובו מ"ט דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דאמו.
<h2>דף לב:</h2>
רב שמעון בן אלעזר אומר משיאין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן.
<h2>דף פט.</h2>
ארבעה צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין בכולן כתיב וכל ישראל וכל העם [וגו'] ובעדים זוממין כתיב והנשארים ישמעו ויראו (דברים י"ט) שאין הכל ראוים להעד.
